החלטה בתיק ת"א 3458-09

1.         לפניי בקשה שהוגשה על ידי הנתבע, בה הוא מבקש כי בית המשפט יחייב את התובעות לתקן את כתב התביעה שהגישו, כך שיפרשו את סכום הכסף הנתבע על ידן, ולאחר שיעשו זאת ישלמו את האגרה המתחייבת. לחלופין, עותר הנתבע לכך שבית המשפט ימחק את התביעה.

2.         התובעות הן שתי עמותות המאגדות משתכנים שרכשו בשנות השמונים חלקות קרקע באזור נבי סמואל, מחברת מורשת בנימין לבנייה ומסחר (קרני שומרון) בע"מ. כעבור זמן הסתבר, כי המשתכנים לא יוכלו לבנות את בתיהם בקרקע זו, שכן השטח הוכרז ככזה המיועד לשמש פארק לאומי. בסיומה של השתלשלות עניינים שלא כאן המקום להאריך בה ולתארה, החליט הנתבע להעמיד לרשות המשתכנים, בתשלום, מגרשים חלופיים במקום אחר, וזאת כנגד וויתור המשתכנים על הקרקעות אותן רכשו באזור נבי סמואל. החלקות אותן רכשו המשתכנים ואשר עליהן וויתרו מתחלקות לשתי קבוצות: בקבוצה הראשונה נמצאות חלקות הנקראות "חלקות הימנותא", אשר שטחן הכולל הוא כ-71.5 דונם. בקבוצה השנייה נמצאות חלקות הנקראות "החלקות הנוספות", אשר שטחן הכולל הוא כ-108 דונם.

3.         כיום אין חולק על כך, שבמסגרת ההסדר שנקבע בשעתו, הנתבע התחייב להעניק למשתכנים זיכוי כספי בגין החלקות המכונות "חלקות הימנותא". מאידך, בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי השאלה, האם על הנתבע מוטלת חובה להעניק למשתכנים זיכוי כספי גם לגבי חלקות המכונות "החלקות הנוספות".

4.         ביום 9.9.09 הגישו התובעות לבית משפט זה שתי תביעות שהובאו לדיון בפניי. התביעה הראשונה התייחסה ל"חלקות הימנותא" (ת.א. 3457/09). כפי שציינתי, הנתבע לא חלק על כך שלמשתכנים מגיע זיכוי כספי בגין חלקות אלה. עם זאת, בין הצדדים הייתה קיימת מחלוקת לגבי השאלה, מה ערך החלקות ממנו יש לגזור את סכום הזיכוי. במסגרת הדיון שהתקיים באותו תיק הגיעו הצדדים להסדר מוסכם ולפיו השמאי הממשלתי הראשי ישום את ערך הקרקע. להסדר אליו הגיעו הצדדים ניתן תוקף של פסק דין, ובכך הסתיים הדיון באותו תיק. לדברי הצדדים, בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים, השמאי הממשלתי שם את ערכן של "חלקות הימנותא" וקבע, כי שווי החלקות למועד הקובע (1994) הוא 40,000 ש"ח לדונם. בעקבות שומה זו שילם הנתבע לאחרונה לתובעות סכום של קרוב ל-8 מיליון ש"ח וזאת בנוסף לסכום שלא היה שנוי במחלוקת, שכבר שולם על ידי הנתבע.

5.         התביעה השנייה אותה הגישו התובעות ביום 9.9.09 התייחסה ל"חלקות הנוספות" (ת.א. 3458/09). תמצית עניינה של התביעה הוא בטענת התובעות, כי על הנתבע מוטלת חובה להעניק למשתכנים זיכוי כספי גם לגבי "החלקות הנוספות".

6.         התביעה אותה הגישו התובעות בעניין "החלקות הנוספות" נוסחה על ידן כתביעה למתן פסק דין הצהרתי ולא כתביעה כספית. בבקשה המונחת לפניי טוען הנתבע, כי מדובר למעשה בתביעה כספית במסווה של בקשה למתן סעד הצהרתי, שהרי מטרת התובעות היא לקבל מן הנתבע תשלום כספי בגין "החלקות הנוספות". לטענת הנתבע, באופן בו נוסחה התביעה יש כדי לעקוף את חובת התובעות לשלם אגרה, ועל כן "מדובר למעשה בסעד פסול שאינו עולה בקנה אחד עם הדין" (סעיף 8 לבקשה). בתמיכה לטענתו, הפנה הנתבע לשורה של אסמכתאות התומכות בעמדתו.

­­­­

7.         ב"כ התובעות אינו חולק על כך שמטרת התובעות בהגשת תביעתן אינה לזכות בהצהרה בעלמא, אלא לקבל לידיהן מאת הנתבע תשלום כספי. יצויין, כי השומה לה טענו התובעות בשעתו באמצעות שמאי מטעמן, הייתה גבוהה מזו שנקבעה בסופו של דבר על ידי השמאי הממשלתי הראשי, אשר שומתו הייתה גבוהה מהשומה לה טען הנתבע בתחילה. בדיון שהתקיים לפניי אמר ב"כ התובעות, כי אם הזיכוי הכספי שיינתן לתובעות לגבי "החלקות הנוספות" ייעשה בהתאם לשומה שנעשתה על ידי השמאי הממשלתי הראשי ביחס ל"חלקות הימנותא", כי אז משמעות הדבר היא, שיהיה על הנתבע לשלם לתובעות סכום של כ-20 מיליון ש"ח.

8.         אף כי ב"כ התובעות מסכים לכך שמטרת התובעות הוא לקבל תשלום כספי, הוא סבור כי דין בקשת הנתבע להידחות. הטעם העיקרי לכך הוא השיהוי בהגשת בקשת הנתבע. בהקשר זה טען ב"כ התובעות, כי בעוד שבמסגרת התביעה האחרת עתר הנתבע לסילוק התביעה על הסף בשל "אי כימותה ובשל העדר תשלום אגרה מתאימה", לא העלה הנתבע בקשה דומה בתיק הנוכחי. ב"כ התובעות עמד על כך, שבקשתו הנוכחית של הנתבע הוגשה לאחר שנדחתה בקשתו לחיוב התובעת במתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לאחר שנדחתה בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, ולאחר שהתובעות כבר הגישו את תצהירי העדות הראשית מטעמן. בכל אלה יש, לטענת הנתבע, כדי להביא לדחיית הבקשה, הן מטעמי מניעות, והן בשל ההלכות האוסרות "שינוי חזית". לטענת ב"כ התובעות, "המטרה היחידה של הבקשה היא לקטוע את בירור השאלות הבאמת שנויות במחלוקת" (סעיף 34 לתגובה), ולכך אין לתת יד.

9.         אכן, בקשת הנתבע לא הוגשה "בהזדמנות הראשונה". ואולם בהקשר זה יש לציין, כי בתחילה התמקד הדיון בתביעה אותה הגישו התובעות בקשר ל"חלקות הימנותא", ורק לאחר שהצדדים הגיעו להסדר בקשר לאותה תביעה והדיון בה הסתיים, הופנה הזרקור לעבר התביעה הנוכחית. לטענת הנתבע, הסיבה לכך שהוא לא עתר לסילוק התביעה הנוכחית על הסף, בשל "אי כימותה" כפי שעשה ביחס לתביעה האחרת, נובעת, ככל הנראה, מטעות, ו"יתכן ושורש הטעות נבע מן העובדה, כי בניגוד לתביעה שבכותרת, לתביעה בעניין 'קרקעות הימנותא' צורפה חוות דעת שמאית מטעם התובעות, דבר שהדגיש ביתר שאת את 'כספיותה' של התביעה והצורך בכימותה" (עמ' 1 סיפא ל"תגובה מטעם הנתבע"). הנתבע מוסיף וטוען, כי "אך לאחרונה ניתנה חוות דעת שמאית של השמאי הממשלתי הראשי בהתייחס לתביעה ביחס לקרקעות הימנותא, ועל כן, שאלת כימות התביעה דנן התחדדה ביתר שאת בעקבות חוות דעת זו, גם ביחס לתביעה זו" (עמ' 2 רישא ל"תגובה מטעם הנתבע"). לטענת הנתבע, "הטענה בדבר הצורך בכימות התביעה ותשלום אגרה בגינה הינה טענה משפטית, שניתן להעלות בכל עת, בוודאי בטרם הגשת התצהירים מטעם הנתבע" (עמ' 3 רישה ל"תגובה מטעם הנתבע").

10.        אני סבור, כי דין הבקשה להתקבל. כפי שציינתי, אין חולק על כך שמטרת התובעות בהגשת תביעתן אינה לזכות בהצהרה בעלמא, אלא לקבל לידיהן מאת הנתבע תשלום כספי, אשר ניתן לכמת אותו בצורה ברורה ומדוייקת ביותר. לא אחת נפסק - ודומה שאין צורך להאריך בכך -  כי כאשר יש לתובע אפשרות לתבוע סעד ממשי, עליו לתבוע סעד זה בצורה ישירה ומפורשת, ולמעט מקרים חריגים אין לאפשר לו להגיש תביעה למתן סעד הצהרתי. עמדה על כך כב' השופטת תמר בזק-רפפורט, בהחלטתה מיום 3.4.11 שניתנה בת.א. 9285/07 (מחוזי ירושלים) BANKLAND ARAB EGYPTIAN נ. האפוטרופוס על נכסי נפקדים:

"כפי שנפסק עוד בע"א 734/83 חברת החשמל לישראל נ. דוידוביץ', פד"י לח (1) 613, בעמ' 620-621: "חובה יתרה על המתדיינים להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ככל האפשר ולהימנע מתמרונים היוצרים עומס יתר דיוני אשר אותו ניתן למנוע". מתן סעד הצהרתי הנו עניין המסור לשיקול דעתו של בית המשפט. בדרך כלל, משמבקש אדם לעתור לסעד הצהרתי, לצורך הגשת תביעה נוספת לסעד ממשי, יהא בכך עומס דיוני מיותר, הן על בית המשפט והן על הצד הנתבע, אשר במידת האפשר, יש למונעו. משכך, על העותר לסעד הצהרתי להצביע על אינטרס מיוחד, המצדיק כפל התדיינות זה, שאלמלא כן, ייטה שיקול הדעת המסור לבית המשפט בעניין זה, שלא להעניק את הסעד ההצהרתי ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. ברנר, פ"ד לב(1) 85, עמ' 90-92 (1977); ע"א גליקלד נ' צ'ורני (צ'רנוי) (פורסם במאגרים 10.9.07) והאסמכתאות המופיעות שם).

11.        ובמקום אחר נאמר: "נפסק, כי מקום בו מוגשת תובענה לסעד הצהרתי רק על מנת לחסוך באגרה, כאשר בידי התובע לתבוע סעד כספי, יראה הדבר כשימוש לרעה בהליכי משפט וכצעד שיגרום לכפל התדיינות..." (בש"א (י-ם) 5008/08 מדינת ישראל - רשות המיסים נ' חברת סונול ישראל בע"מ).

12.        אכן, במקרה שלפנינו הנתבע לא העלה את טענתו בהזדמנות הראשונה, ואולם אין מדובר בשיהוי שחולל שינוי מהותי במצב הדברים, ועל כן עיתוי הגשת הבקשה אינו חוסם את דרכו של הנתבע מלהעלות את טענתו, גם בשלב זה של הדיון. 

13.        אני מחליט, אפוא, לקבל את הבקשה. אינני מורה על מחיקת התביעה, הואיל ומדובר בפגם שניתן לרפאו. בנסיבות אלה אני קובע, כי על התובעות להגיש כתב תביעה מתוקן, בגדרו יתבעו סעד כספי, עד ליום 1.5.13. אם התובעות לא תעשנה זאת, תימחק התביעה ללא כל החלטה נוספת.

14.        המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לצדדים, ותעביר את התיק לעיוני ביום 1.5.13.

ניתנה היום, ח' ניסן תשע"ג, 19 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: